פסק-דין בתיק עת"מ 49901-06-11

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה להסדרת מעמדה של העותרת בהיותה משמורנית יחידה לבתה, אשר נולדה בישראל ואשר הינה אזרחית המדינה.

העותרת הינה אזרחית הפיליפינים הנמצאת בישראל משנת 2000 ואשר הגיעה לישראל כעובדת סיעוד באשרה כחוק עד ליום 30/7/2007 ולטענתה החל מ- 9/2007 הייתה בת זוגו של שלום מאגילו ז"ל (להלן: "המנוח") וניהלה עמו חיים משותפים ומשק בית משותף.

העותרת טוענת כי כבר בשלב הראשוני לחייה המשותפים עם המנוח, בשנת 2007, פנו השניים למשיב על מנת להסדיר את מעמד העותרת בישראל. נטען כי במשרד הפנים נאמר לבני הזוג כי עליהם להגיש בקשה רק לאחר שלוש שנים, מאחר שידועים בציבור צריכים לעבור פרק זמן זה טרם האפשרות להגיש בקשה להסדרת מעמד עבור העותרת מכוח חיים משותפים.

ביום 23.12.08 נולדה לבני הזוג בתם המשותפת, אורי מאגילו, שהינה כיום בת שלוש שנים והיא אזרחית המדינה (להלן: "הקטינה" או "הילדה"). העותרת טוענת כי לאחר שנולדה הקטינה שוב פנו בני הזוג למשיב ונאמר להם כי על העותרת להמציא, לשם הגשת הבקשה להסדרת מעמדה, מסמכים ובהם תעודת רווקות, תעודת יושר וכן להסדיר את עניין האבהות בבית המשפט ורק לאחר מכן תוכל העותרת להתחיל בהליכים לקראת הסדרת מעמדה בישראל. העותרת טוענת כי בהתאם לדרישות נציגי המשיב, פנו העותרת והמנוח לבית המשפט על מנת להסדיר את ההכרה באבהות המנוח על הקטינה ואף הוגש תצהיר לבית המשפט לענייני משפחה ביום 31.3.09. בשנת 2010 ניתן פסק הדין אשר קבע את אבהות המנוח על הקטינה ואולם, למרבה הצער, באותו זמן חלה המנוח במחלת הסרטן ועניין הסדרת מעמדה של העותרת נדחק מטבע הדברים לקרן זווית לנוכח הטרגדיה שפקדה את המשפחה.

העותרת טוענת כי מיד לאחר פטירת המנוח ביום 18.10.10 הוגשה למשיב בקשה מאת העותרת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ואם בתם המשותפת שהינה אזרחית ישראלית. ביום 7.11.10 נשלחה תגובת המשיב, אשר לטענת העותרת לא הגיעה אליה ורק לאחר שפנתה לברר מה עלה בגורל בקשתה, לאחר מספר חודשים, הגיעה לידיה התגובה הדוחה את בקשתה. לטענת העותרת, מאמצי בני הזוג להסדיר את מעמד העותרת במשך תקופת חייהם המשותפים היו גלויים לעין לסובבים אותם בפרט ולרשויות הממסד בכלל וכך למשל, יצא מכתב מאת עו"ס אשר טיפלה במשפחה בשל מחלת המנוח ובו מציינת העו"ס כי ידוע לה שבני הזוג פנו למשרד הפנים על מנת להסדיר את מעמד העותרת בישראל. העותרת טוענת כי היא והמנוח עשו בדיוק כפי שהורה להם המשיב.

העותרת טוענת שיש ליתן לה מעמד ויש להביא בחשבון את הזכות של הקטינה לחיי משפחה, את עיקרון טובת הילד ואת הנסיבות ויש להורות למשיב ליתן בידיה רישיון ישיבה בישראל ולו מטעמים הומניטריים וכן משום חוסר הסבירות שבהחלטת המשיב, אשר תגרום להגליית הקטינה, אזרחית ישראלית, מארצה.

העותרת טוענת כי כיוון שמעמדה לא הוסדר מעולם כבת זוג של אזרח ישראלי עקב הנסיבות כמפורט לעיל, מסרב המשיב ליתן מעמד לעותרת. נטען כי המשיב לא בחן את נסיבות עניינה של הקטינה ואת זכויותיה כאזרחית המדינה ואת ההשלכות שתהיינה להחלטתו עליה, זאת משום שהנוהל קובע כתנאי סף להעברת בקשותיהם של הורים לבחינה בפני הוועדה הבין משרדית כי מדובר במי שהחלו בהליך להסדרת מעמדם כבני זוג לאזרחים ישראלים. נטען כי בכך יש משום התעלמות משיקול טובת הילד, שהוא השיקול המכריע בעניין זה. העותרת טוענת כי בעניינה קיימות נסיבות יוצאות דופן שיש לשקול אותן ואין להחיל את הכלל באופן גורף מבלי לבחון את הנסיבות הקונקרטיות.

המשיב טוען כי דין העתירה להדחות מאחר שהעותרת לא הצביעה על כל פגם בהחלטת המשיב ולפיכך העתירה נעדרת עילה. נטען כי ההחלטה נעשתה בהתאם לדין ולנהלים והינה ראויה וסבירה. המשיב טוען כי מאז שמעסיקתה של העותרת נפטרה ביום 13/4/2007 שוהה העותרת בישראל באופן בלתי חוקי. נטען כי למרות שהעותרת טוענת ליחסי זוגיות עם המנוח, שארכו 4 שנים, לא הוגשה על ידי בני הזוג בקשה להסדרת מעמדה של העותרת על בסיס חיים משותפים בטרם נפטר המנוח.

המשיב טוען כי מבדיקת התיק של העותרת עולה כי אין כל זכר לטענותיה בדבר ניסיון להגיש בקשה בשנת 2007. על פי בדיקה שנערכה עם מנהל הלשכה בחדרה נמסר כי אין סיכוי שנאמר לעותרת להמתין 3 שנים כדי להגיש בקשה לחיים משותפים. אין הנחיה כזו ולא הייתה בעבר. נטען כי אין כל אינדיקציה לכך שאחרי לידת הבת פנו בני הזוג למשרד הפנים בבקשה להסדיר מעמד.

המשיב טוען כי מאחר שטרם הוגשה בקשה להסדרת מעמד מכוח חיי זוגיות בין העותרת ובין המנוח, לא התאפשר למשיב לבחון את כנות הקשר בין העותרת למנוח. עוד טוען המשיב כי למנוח יש צאצא נוסף, מאישה פיליפינית אחרת, אשר נולד בהפרש של שבוע מהקטינה. על כן, נטען כי אין מנוס מהמסקנה כי כנות הקשר לא הוכחה ואף נשללה ולפיכך החלטת המשיב סבירה ונכונה.

המשיב טוען כי העובדה שהעותרת ילדה בת לאזרח ישראלי אין בה כדי להעניק לה כל מעמד. נטען כי העותרת עשתה דין לעצמה ונשארה בישראל בניגוד לחוק במשך כ-4 שנים וכיום היא מנסה להעמיד את המדינה בפני עובדות מוגמרות.

לטענת המשיב, אין בנסיבות העניין מקרה הומניטארי מיוחד, שכן העותרת יכולה לחזור לארצה ולפרנס את עצמה ואת בתה שם ומדינת ישראל אינה מחויבת ליתן לה מעמד. עוד טוען המשיב כי טובת הילדה, שהיא בת 3 בלבד וטרם נכנסה למסגרת חוק חינוך חובה, היא לגדול לצד אימה, אזרחית מדינת פיליפינים. נטען כי המשיב אינו כופה ניתוק בין הילדה לאימה מחד ומאידך אינו שולל מהילדה את אזרחותה הישראלית. נטען כי אין מניעה שהילדה תסתגל לחיות במדינה אחרת. נטען כי אין לנסיבות המקרה גם השלכות של ניתוק הקשר המשפחתי בין הקטינה לבין ההורה הישראלי, שכן הוא נפטר ולכן עיקרון טובת הילד כלל אינו מונח על הכף. 

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהובאו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה באופן שבו ביהמ"ש לעניינים מנהליים יורה על החזרת עניינן של העותרות למשיב, אשר יעביר את הדיון בעניינן לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

כידוע, למשיב סמכות המעניקה לו שיקול דעת רחב ביותר לסרב לבקשות לרישיונות קבע ולאזרחות וכידוע, אין למבקש על פי חוק זכות קנויה לרכישת מעמד בישראל. מדיניותם רבת השנים של שרי הפנים, לפיה אין מוענקת לזרים אשרה לישיבת קבע או אזרחות, אלא במקרים חריגים בהם מתקיימים שיקולים מיוחדים, עמדה פעמים רבות במבחנו של בית המשפט העליון. ראה:

עע"מ 7422/07 לודמילה אלכסנדרובה ואח' נ' משרד הפנים -מנהל האוכלוסין ואח', לא פורסם (2008);

בג"צ 708/06 מרינה גורסקי ואח' נ' משרד הפנים, לא פורסם (2007);

בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6), 289 (2006).